לא בא לי לחזור הביתה 

לא בא לי לחזור הביתה.

"יש ימים שני מסתכלת על השעון ומקווה שיעצור כדי שלא אצטרך לחזור הביתה".
הסתכלתי עליה, אישה מקסימה, יפה, חכמה ומיוחדת שבלי לשים לב הגיעה למצב שהבית הפך עבורה למקום אפור, סוגר, מלחיץ ומנוכר.
מפחדת להיות עצמה על יד בעל שתלטן, רגזן, שההקשבה והתמיכה ממנו והלאה.
היא סיפרה שבבית יש תחושה של 'ללכת על ביצים', להיזהר במה שאומרת,,באיך שזזה, במה שעושה.
כל דבר מעיר תגובת ביקורת ונזיפה שמולה מתכווצת ונעלמת.
לפעמים היא לא מוותרת, תוקפת בחזרה, צועקת עליו את כל מה שספגה לאורך חודשים ואחר כך שוב שקט, ספיגה איטית וגסיסה של אהבה שפעם היתה.

הכי קשה לה זה הילדים.
מה היא מלמדת אותם על אהבה? על יחסים? על כבוד הדדי ותמיכה?

הרגליים שלה סיפרו על אישה שפעם העזה לחיות, לרקוד, לזוז ולחיות.
על זמנים שהכירה את עצמה כאישיות עם כוח ונוכחות, על יכולת להזיז הרים.
מה קרה לה? למה היא נשארת ככה שנים? בעבודה מעריכים ואוהבים אותה ובבית דיכוי מתמשך שמועבר בצורת ניכור, העלבה, צעקות וקללות.

התחלנו לעבוד דרך מגע, להזכיר לגוף שגם כשמופיעים פחד וכאב בחיים, עדיין אפשר לזוז בתוכם, לבחור, לנשום ולהיות.
אחרי שלמדה להרגיש את הכאב מבלי להתכווץ, נפתחה האפשרות לבחור ממקום של חופש .
דרך החוויה הפיזית היא הבינה שבכל השנים שהאשימה אותו הדהד הקול הפנימי שלה דרך המילים שלו.
היא לא האמינה בעצמה, היא אמרה לעצמה בדיוק את מה ששמעה ממנו.

העברנו את התהליך לרמה האנרגטית של עבודה עם אנרגיית הבריאה.
חיבור בין הלב לראש, ניקוי פחדים, חיבור לעוצמה הפנימית ופתיחת הפוטנציאל.
השינוי היה איטי אבל דרמטי.
השיא היה כשיום אחד הבינה שהיא מחכה שהשעה תגיע ותוכל לחזור הביתה, אליו, לחבק ולנשק.
הבית השתנה, נהיה שקט ונעים, המריבות פחתו וכמעט נעלמו.
בכל פגישה עמדנו נפעמות ונרגשות מול השינוי.
היא גילתה שאת האנרגיה שהשקיעה בלהעלם היא משקיעה עכשיו בדחיפת העסק שלה, החוצה, לחו"ל.

בתהליך שלה שילבתי את שיטת גרינברג עם ה אי.אם.אף דבר שהאיץ את ההתפתחות האישית ואפשר שינוי תודעתי, רגשי ופיסי.